חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נראתה במבט ראשון כמו אירוע בעל חשיבות פחותה יחסית מבחינה בינלאומית ואזורית כאחת . בין המדינות התקיימו יחסים חשאיים במשך עשרות שנים , והקשרים הללו היו נחלת הכלל זמן רב . ירדן מעולם לא היתה אויב רציני של ישראל . צבאה אף פעם לא היווה איום אסטרטגי משמעותי על מדינת ישראל , ובמלחמת ששת הימים איבדה ירדן את השליטה על הגדה המערבית , לרבות ירושלים המזרחית כולה , וההתנחלות הישראלית בשטחים נעשתה תוך התעלמות מה״ריבונות״ הירדנית על ״השטחים הכבושים״ . מה טעם , אפוא , לנהל שיחות עם הירדנים ? למרות חולשתה היחסית , ירדן היתה שחקנית משמעותית באזור . היא היתה מדינת ״חיץ״ הגובלת עם עיראק במזרח , סוריה בצפון וסעודיה בדרום . עם זאת , היא יכלה להפוך מהר מאוד לכן שיגור של התקפות טרור חמורות או לספוג פלישה רחבת היקף של כוחות קיצוניים מבחוץ . היא יכלה להיות ״עורף״ למדינה פלסטינית עוינת , או — יחד עם ישראל — להיות אי של שפיות ויציבות . הסכם שלום עם ישראל יכול להעלות את הממלכה על דרך שתאפשר לה למלא באזור תפקיד משמעותי הרבה יותר ממה שציפו ממנה עד כה . משום כך אני , ורבים אחרים שקדמו...
To the book