אי אפשר לנסות בלי לטעות . הבעיה היא שעל פי הגדרה , ארגונים מצליחים הם ארגונים שעושים הכל נכון . הם מלאים באנשים שגאים - ובצדק - בכישוריהם הטכניים , המנהליים והניהוליים . בשורותיהם נמצאים מי שטיפסו בסולם הדרגות של הארגון הרבה בזכות יכולתם לגרום לדברים להצליח , לרוב כבר בניסיון הראשון . אנשים אלה מציבים לעצמם רף הצלחה גבוה , ועומדים בו . הם מתייחסים לכישלון כאל דבר מביש , והם עושים הכל כדי להימנע ממנו . כל זה טבעי ואף ראוי להערכה . אבל , כאשר מכפילים ומשכפלים תכונות אלה בכל רחבי החברה , התוצאה עלולה להיות ארגון שונא-סיכון , שחומק מאי ודאות ומטעויות ורק משחזר הצלחות עבר . מערכות המדדים והתגמולים של ארגונים רבים מעודדות את הנטיה הזו . בארגון שבו טעויות מובילות לעונשים , הסתייגויות , קריירות שקופאות על השמרים ופיטורים , אנשים לומדים במהירות להימנע מטעויות או להסתיר טעויות שלא יכלו להימנע מהן . כמובן שכישלון מוסתר הוא כישלון שאף אחד לא לומד ממנו . למידה מניסיון אפשרית כאשר לוקחים סיכונים וכאשר מסוגלים ללמוד מטעויות . ניסוי וטעיה הם , אחרי הכל , שני צדדים של המטבע . העניין הוא לבחור בחוכמה וב...
To the book