סיכום החלק השני

הפסיכיאטריה החליפה את התיאולוגיה ; הנפש המעונה מצאה תחליף לאלוהות טרנסצנדנטית , והפסיכאטריה ביקשה לנכס לעצמה גם את גורלו של החולה . כאן פגשה הפסיכיאטריה יריב עיקש בדמותו של המשפטן . בית המשפט לא היה מוכן לוותר על ההגמוניה שהתקבעה , אולי מאז המגנה כרטה ; הוא לא היה מוכן שדוקטרינה נוספת תקבע את גורלו של מי שעומד בפניו . מלחמת הכול בכל של הפסיכיאטריה והמשפט אינה עושה טוב עם אחד מן הצדדים . במקרה זה גם אי אפשר לומר שהנפגע העיקרי הוא האדם החולה / הנתבע , היות שהנפגעת העיקרית היא החברה : כל עבירה היא שבר שמערכת אכיפת החוק אמורה לתקן , והחוק הפלילי נועד להחזיר את הסדר על כנו . במקרה של חולה הנפש , אם נבדיל את מחלתו מהתנהגותו , הרי גם הוא פוגע בסדר החברתי . לפיכך , לעניות דעתי , יש להבדיל בין המחלה להתנהגות : במחלה צריך יטפל הפסיכיאטר , ואילו בהתנהגות העבריינית הפוגעת בחברה צריכה לטפל מערכת אכיפת החוק הרופא ירפא והשופט ישפוט . עירוב התחומים הוא פילוסופי / סוציולוגי בעיקרו , ולא פסיכיאטרי / משפטי ; בניתוחם המשפטי של השופטים המכובדים בפסקי דינם , עולה יותר השאלה ' מי הקובע' ולא ' מי המבין . ' אם...  To the book