|
|
" פולין היתה המגרש הביתי של צביה [ ... ] ארץ ישראל לאו דווקא , " אומר דב לוין וחיים גורי התבטא לא פעם , כי היה זה בלתי נסלח שלאחר משפט אייכמן צביה נדחקה ונעלמה מעין הציבור בשנות השישים והשבעים . צביה אמנם נענתה לדרישת התנועה לייצגה בסוכנות היהודית , אך לא רוותה נחת מן המסגרת שלא התאימה לה . החברים העריכו שלמרות כל ניסיונותיה היא לא הצליחה להסיר מעצמה את חותם השואה , והיא עצמה אישרה זאת לא פעם : "אנחנו נושאים את זר הקוצים , " העידה על עצמה . רגשות האשם טרדו ולא הרפו , ו"את החשבון המסכם , בכל השיחות , הם עשו עם בקבוקי וודקה , " אומר חיים גורי . האם צביה הסיקה שעליה להימנע ממחויבות ממושכת מחוץ למשק בשל הצורך להשגיח על יצחק ולחפות עליו ? חברה קרובה סיפרה שבמהלך השנים המשיכה צביה לקחת על עצמה תפקידים ומשימות כל אימת שעמדו להטילם על יצחק , כדי למנוע ממנו חיכוכים עם החברים . היא עמדה על המשמר ודאגה שיוכל להמשיך לפעול במוזיאון , ואף ביקשה , כזכור , להעביר כספים למימון תכניות הרחבה שיזם - עניין שעורר מחדש תרעומת לא מעטה בקרב חברים בקיבוץ . האם למצוקתה זאת ולתסכולה כיוונה צביה כאשר הביעה לא אחת ...
To the book |
|
|