פרק עשירי על הבימה הציבורית

... " הן חיו [ ניצולי השואה , ב"ג ] בעולם מפוצל אל מול עבר שאופסן . ייתכן שלא רצו להיות סמל , אבל יכלו להתקבל במציאות הישראלית רק כסמל . היה 1 זה האופן היחיד בו יכלו להשתייך . " כך הוסברה דרך היקלטותם בארץ של שרידי הנהגות הלוחמים בגטאות , דמויות שהיישוב קיבל תחילה בהתלהבות ובאהבה עם בואם ארצה , ומאוחר יותר הקשה עליהם לבסס את מעמדם הציבורי . על הקשיים בהיקלטותו של יצחק בחוגי המנהיגות של התנועה , היישוב והמדינה הצעירה , אין מחלוקת . הנהגות התנועה והיישוב אמנם קירבו אותו והשתבחו בפועלו , אולם למעשה לא נמצא לו שום תפקיד ביצועי מרכזי . ואילו את צביה הציגו מייד עם בואה , כסמלה של החברה הישראלית האמיצה והלוחמת . בתום ההופעות הרבות שייעדו לה בכל הארץ , היא הפכה אמנם לפעילה נמרצת ומסורה במסגרת תנועתה ובקיבוצה , אולם השתלבותה בפעילות ממלכתית ביצועית היתה ספוראדית ושולית . האם שניהם היו מעוניינים להשתלב בהנהגת המדינה ? האם היה להנהגה עניין אמיתי ויכולת לצרפם אל לבו של המעגל המכריע ? ובעיקר מסקרנת השאלה מדוע , לאחר שהציבום על כן גבוה , גבוה מדי , ועשו בהם שימוש פוליטי עם בואם ארצה , הרחיקום בכוונת...  To the book