איך אשא אליהם את עיני ? איך אסביר להם מדוע באתי ולא נשארתי כאן בגיא ההריגה איך נשארתי בחיים ? צביה לובטקין , גימ'י כליון ךמרד הדרך מפולין לארץ ישראל נתמשכה על פני שבועות אחדים . ולמרות שכה ציפתה לעזוב , גברו עליה רגשותיה ברגע שהרכבת זזה מן הרציף והתחנה בוורשה נעלמה מעיניה , "און האט א שטאך געגעבן און גלייכצייטיק זיך וואס אין הארצן אפגיריסן [ והיתה דקירה ובמקביל משהו נקרע בלב , [ כי הוברר לי שאני באמת [ ההדגשה במקור , ב"ג ] יוצאת ולא אראה אותך מי יודע כמה . חשבתי גם שהשארתי הרבה הרבה 'הרגשות' אשר לא כדאי לכתוב עליהן , והיה לי מאד עצוב . כן . השארתי שם את חיי , את היקר שהיה לי והריני יוצאת בחוסר כל , ריקה , זקנה ' . " התייחסותה ל"הרגשות" שעליהן לא היה ברצונה להרחיב , בוודאי כוונה למצבה הנפשי , בעקבות הלחצים השונים שבהם היתה נתונה מאז מאי , 1943 ושעליהם נוספו עוד המתח בעקבות קבלת ההחלטה להפיל את העובר שנשאה , המשבר האישי , הפעילות האינטנסיבית בקרב שארית הפליטה וכן תקופת השהייה בבוקרשט יחד עם קבוצתו של אבא קובנר . דומה ששיבתה מבוקרשט לפולין כבר לא היתה על פי בחירה , והיא חיפשה דרך לזרז את ...
To the book