פתח דבר

צביה לובטקין טיילה להנאתה עם חבריה ברחובותיה האלגנטיים והשלווים של העיר ז'נווה , הביטה סביבה בעניין בבניינים המפוארים , בחלונות הראווה , בנשים ההדורות שהתהלכו ברחוב , ולפתע גיחכה והפטירה בשובבות : "אני , צביה , באם אכתוב פעם רומן , אקרא אותו בשם 'מביטן עד דנב '" ( ביטן היתה עיירת הולדתה של צביה , ( ובמשפט אירוני וה , אותו השמיעה בעת שביקרה במקום שהיה כה רחוק מחיי היום יום שלה , מתגלמת דמותה של מי ששמה יהפוך לימים להיות סמל ליהדות פולין הנאנקת תחת עול הגרמנים ולמאבק בהם . היה זה באוגוסט , 1939 זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה , שעה שצביה שהתה בז'נווה כצירה בקונגרס הציוני הכ"א , מטעם גוש ארץ 1 ישראל העובדת . אורותיה וקסמיה של העיר לא סנוורו את בת העיירה הקטנה , והיא מיהרה לשוב אל חניכיה בני דלת העם , להכשירם ולהורותם את הדרך להגשמה עצמית בתנועה הקיבוצית בארץ ישראל . היא סירבה ודחתה הצעה לעשות שימוש בסרטיפיקט שניתן לה לעלות מייד לישראל ולהימלט מן המלחמה המתרגשת על אירופה . ואולם צביה לא כתבה רומן ואפילו לא זיכרונות מתקופת השואה . בדברים הסדורים שנשאה בקיבוץ יגור ביוני , 1946 זמן קצר ל...  To the book