ביקשתי מפניה שתספר לי על עמירם שלה , אבל הדבר כבד עליה . גם היום - יותר מארבעים שנה מאז האסון - משפטיה קטועים , חסומים : אין לי מילים לספר על בני , על עמי שלי ... בן אדם עם נשמה , יפה תואר בצורה בלתי רגילה . הרי ציפיתי ממנו , אתה מבין ... לפי התכונות שהיו לו - כמו שאומרים - 'השמיים הם הגבול ... ' כי לא היה גבול לנחמדות שלו , לטוב הלב שלו ... הנה , אתן לןל דוגמה לרחמים שהיו לבחור הזה : כאשר הכלב שלו נפל מקומה שניה ושבר את הרגל - עמי כל כך דאג לו , שהוא ישן אתו ביחד כמה ימים . זה אומר עליו משהו , לא .. ? נו , הוא התגייס לתותחנים - אבל לא הספיק הרבה . היה באמצע קורס קצינים ... אמרו לנו שנפלט לו כדור ... החיים התאכזרו אלי , התאכזרו חזק ... המכה אשר נחתה על פניה ודוד היתה כה קשה - שברור היה לכל החברים והקרובים ש"חייבים לעשות משהו" - כי סתם כך , 'עם הזמן , ' זה לא יעבור . מצבה של פניה היה זוועתי . היא עצמה אומרת : " נראיתי אז כמי שיצאה מן הקבר ... לא רציתי לפגוש אף אחד . כשראיתי ברחוב את חברותי - הייתי עוברת למדרכה השניה . " ארנונה זוכרת שכל אימת שאמא ראתה אז חייל במדים - היא רצה אחריו כדי ל...
To the book