פרק שנים־עשר: דוד דודי ואחיו

קרבת המשפחה לדב"ג היוותה גורם רב משמעות בחייו של אריה , מאז ילדותו ובמשך כל חייו . הוא ראה בכך זכות ומחויבות גם יחד : הזכות לחוש בחוט הקושר אותו ואת משפחתו אל האיש , שבעיניו ( כמו בעיניה של ציפורה אמו ) היה האישיות החשובה ביותר בתולדות חזרתו של עם ישראל לארצו , והמחויבות לשם המשפחה הזהה שנשאו שניהם , שלגבי אריה היתה לו משמעות שמעבר לשם בלבד . ציפורה הנחילה לו , אם בסיפורי זכרונות ואם בעצם הדוגמה האישית שהציבה לפניו ( ושהוא הוקיר כל חייו , ( את יחסה אל האיש , הדגול בעיני שניהם . ב 28 . 6 . 1912 כותב דב"ג אל אביו : "זה כבר לא היה לי יום טוב כבאותו יום טוב שקיבלתי את כרטיסך האחרון , שמתוכו נודע לי שפייגלה התארסה [ ... ] כתבתי אז תיכף מכתב ברכה לפייגלה , אך אין הנייר הקר , האילם , הזר , יכול למלא את מקום הדיבור החי , הפורץ ונובע ישר מתוך הלב [ ... ] אך דיה גם לשמחה זו עצמה , המשותפת לכולנו , ואף אם רחוקים ופזורים אנו - הרי דפיקות ליבנו נשמעות זו לזו גם מרחוק [ ... ] הייתי רוצה מאוד להכיר את בחירה של פייגלה , אך עוד חזון למועד , בעל כרחי . " כבן המשפחה הקרוב אליה ביותר דוד היה האיש שעודד ו...  To the book