קבוצת "אלון" מסיימת כיתה י"א . בקיבוץ ובקבוצה עצמה מתנהל ויכוח : האם זה הזמן לסיים את תקופת החינוך ? היש לקיבוץ הכוחות - כלכליים ופרסונליים - להחזיקם ככיתה שנה נוספת ? ואולי להתפזר למוסדות חינוך אחרים ? אולי להקדים את הגיוס ? עמדתו של אריה בשאלה זו נחרצת . וכך הוא כותב להם : " חבריא ! אתם נקראים עתה לקבלת אחריות ישירה למפעלכם בהנהלת ביה"ס ! אחריות ללימודיכם בכל שלבי הביצוע . אחריות ללימודים ולחיי החברה בשכבה הבינונית והצעירה . התערבות בחייהם . אחריות המדריך על חניכיו - בכל . הגנה על המפעל בכל שלביו ובכל שטחיו . זה מפעלכם . אנו רק לרשותכם - ביכולתנו המקצועית , האינטלקטואלית , בבגרותנו ובנסיוךחיינו . " כך ראה אריה את מסגרת החינוך ואת החובות והמשימות הנובעות ממנה , כך ראה את מסלול הצמיחה מנערות לבגרות , מתלות לאחריות , וכך ראה את תפקידו כמחנך - מסייע ותומך לצעירים בשלבי התבגרותם . בכוח אמונתו זו הלך בעשרים השנים בהן שימש כמחנך בבית הספר של בית השיטה . הוא המשיך ללמד ולחנך בקבוצות נוספות , תקופות קצרות או ארוכות יותר . שנתיים שימש גם כמרכז בית הספר . ללימודים מסודרים נוספים לא יצא . עובד מ...
To the book