פרק אחד־עשר: על הכנסייה ובית־הכנסת (האקלזיה והסינאגוגה)

פרוסט , שהרבה לעסוק במורשת הנוצרית והיהודית בתרבות המערבית ובהתמודדות שבין הנצרות לבין היהדות , הקדיש תשומת לב רבה לביטוייה של התמודדות זאת בספרות ובאמנות של ימי הביניים . הבארון דה שארלו , למשל , משתמש לא פעם בדרכי העיצוב הביניימיות לאישוש נאומיו האנטישמיים , המכוונים בעיקר נגד אלבר בלון ומשפחתו , ובמיוחד נגד אמו של זה , המזכירה לו את אלגוריית הסינאגוגה . העימות בין היהדות והנצרות בימי הביניים משתקף השתקפות מושלמת באלגוריות של האקלזיה והסינאגוגה . שני המונחים האלה , שמקורם ביוונית העתיקה , זהים בהוראתם , שהיא כינוס ואםיפה ; ואילו בתיאולוגיה ובאיקתוגרפיה הנוצרית נהפכו לניגודים . הדפוס האיקונוגרפי של האקלזיה הוא כמעט קבוע : בתולה עטורה זר , הגאה בנצחון שנחלה באמצעות שני כלי נשק - הצלב שעליו היא נשענת והגביע המלא בדמו של ישו הגואל . האיקונוגרפיה של הסינאגוגה מגוונת יותר , ואחדים מתיאוריה שאולים ממגילת איכד :, "נפלה עטרת ראשנו , אוי נא לנו כי חטאנו : על זה היה דווה ליבנו , על אלה חשכו עינינו" ( ה , טו טז . ( קוויה העקרוניים של אלגוריה זו נקבעו סופית במאה ה 13 על ידי תומס מאקווינו , אשר ...  To the book