|
|
בדרכו אל הכניסה לבית סוטה המספר לפתע מדרכו ומועד על מרצפת בולטת . כשהוא חוזר לשיווי משקלו ומניח את כף רגלו על מרצפת נמוכה ממנה , הוא מגלה שכל יאושו פג נוכח האושר שזכה לו כמה וכמה פעמים בחייו , כגון למראה שלושת העצים בבאלבק שהוא מדמה לראותם עתה מחדש , או למראה צריחי הכנסייה במארטנוויל , או אף עם טעימתה של עוגיית המדלין הטבולה בחליטת פרחים - שפע של תחושות וחוויות שהתמזגו , כך הוא סבור , ביצירותיו האחרונות של ונטייל . וכמו בשעת הטעימה של עוגיית המדלין , מתבטלים גם עכשיו כבמטה קסם כל המצוקות והספקות בדבר כשרונותיו הספרותיים והאמת שבספרות . כל הקשיים , שלפני רגע דימה שאין לגבור עליהם , מאבדים את חשיבותם . המספר מחליט לרדת לעומקו של האושר החדש , הזהה באופיו לאושר שידע עם טעימת עוגיית המדלין . ההבדל ביניהם הוא בתמונות העולות מתהום הנשייה : רקיע כחול ועמוק משכר את עיניו , ותחושות של רעננות ושל אור מסנוור אופפות אותו . הוא נתקף רצון עז להיאחז בהם , וחוזר שוב ושוב על תנודת הרגל על המרצפת העליונה . אך כשהוא חוזר על צעדו זה חזרה גופנית גרידא , מתברר לו שכל המאמץ לשווא . רק כשהוא מצליח לחזור על ההר...
To the book |
|
|