במעין היפוך אדיפליסטי , הצבר נולד לתוך חלל שבו הבן היה הדמות האידיאלית - ולא האב . נקודת המוצא של הנראטיבים העבריים היתה , על כן , העדרו של האב הגלותי . הגיבורים ( לגיבורות לא היה כמעט מקום ) קולסו כילדים נצחיים חסרי הורים , שכאילו נולדו יש מאין " . תובנה זו של אלה שוחט , המתייחסת לייצוג הצבר בקולנוע הישראלי , אינה סותרת את הנרטיבים שעלו בראיונות שערכתי עם מי שהיו ילדי תל אביב ברבע השני של המאה ה . 20 עם זאת , יחסם של הצברים למשפחתם , לתרבות הלא מדובבת שנחלו ולבית שבו גדלו , היה מורכב יותר . "הצברים" - תואר שאינו מעיד בהכרח על מקום לידה ( פלשתינה א"י ) אלא על זהות , שהיא בעיקרה גברית - לא הפנו את גבם ל"בית . " הם ירשו אותו וערכו בו שיפוצים . " את תרבות הבית יש לראות כחלק בלתי נפרד מהתרבות המזוהה עם המרחב הציבורי ; היא בתונה במשא ומתן הדדי ומתמיד עם תהליכים המתרחשים במרחב הציבורי , והיא נישאת על ידי בניה ובנותיה באשר ילכו . תרבות הבית היא דינמית , הטרוגנית ורווית סתירות . יחד עם זאת , בבתים שדייריהם חולקים עמדה חברתית , נרקמת תרבות דומה המאפשרת להם לחוות את עצמם כדומים . כוו הייתה גם ת...
To the book