הטעם המר של הריאליזם באמנות הישראלית

מטרתו של מאמר זה איננה להטיף לריאליזם , כי אם להצביע על המום הריאלסיטי של האמנות הישראלית , לאתר את שורשיה ההיסטוריים של נכות מסוימת בכושר המקומי . בד בבד , נובע הדיון בנושא מן הצורך הפיגורטיבי המורגש לאחרונה באמנות הישראלית , מדילמת הריאליזם שהגיע ארצה מבריה"מ , ומצמיחתו של דור חדש של ציירים ריאליסטיים צעירים בישראל . אך , לא פחות מכן , נכתב המאמר מתוך דחף להתחשבנות היסטורית ולפריעת חוב לכמה אמנים משובחים , ששילמו מחיר גבוה על נאמנותם לסוג זה או אחר של ריאליזם . שתיקת הריאליסטים נמשכה יתר על המידה . נתוני הפתיחה קשים ועוינים לריאליסטן המקומי : אמנות ישראל זינקה מרגע לידתה הישר אל פאזה פוסט ריאליסטית , דהיינו , אל אקלקטיקה מודרניסטית ( קוביזם , אקספרסיוניזם , פוריזם , 'אובייקטיביות חדשה' ועוד , ( ולימים חרטה על דגלה את ערכי ההפשטה כערכי על וכקלסיקה מקומית . במוזיאונים ישראליים לא תמצאו את ולאסקז , קראוואג'ו , רמברנדט ' , או נציג מכובד אחר של המסורת הריאליסטית הקלסית . לאמור : צייר ישראלי ( וצופה ישראלי ) אינם גדלים על ברכי מסורת האמנות הגדולה , שהכשירה את הפיגורציות של העת החדשה . גם ב...  To the book