על יחסי אמנות ושירה בישראל

שלהי . 1989 בגלריה "גורדון" מציג יעקב דורצ'ין "מחווה לויזלטיר , " פסל קיר המנסח מחדש ובחומרים קשים ( מכל בחינה שהיא ) את "מוצא אל הים , " שירו של המשורר התל אביבי . מוזיאון תל אביב מציג את איוריו של משה גרשוני לשירים של ח . נ . ביאליק . סדנת ההדפס הירושלמית מפגישה תשעה משוררים עם תשעה ציירים בסדרת תחריטים מיניאטוריים . מה פתאום הגל הפיוטי הזה , מקריות גרידא ? התרחשות נטולת משמעות , אשר רק " חולה משמעויות , " יחברה עם , למשל , פנייתו ההפוכה של המשורר סופר , ישראל אלירז , לציורי "יחיעם" של זריצקי ( בפואמה מרכזית בספר שיריו , "קצה קשה ?( " הורגלנו מדי להפרדת הכוחות . היסכנו מדי לפיצול , כפי שנוסח לראשונה על ידי לסינג ב"לאוקון : " אמנות השירה כאמנות זמן , לעומת אמנות הציור והפיסול כאמנות חלל . השירה היא תנועה ; הציור והפיסול עניינם ברגע . השירה - אידיאליזציה של הכללי ; האמנות הפלסטית - אידיאליזציה של הפרטי . ב 1989 לא נקבל עוד את ההבחנות הללו . לא אחרי האמנות המושגית "ה ) כללי , ( " האמנות האקספרסיוניסטית המופשטת ( תנועה , ( ועוד . לא , ב 1989 מותר לנו להשליך את חרב הפיצול שהתנופפה זמן ...  To the book