המילה והדימוי החזותי

הולדתה של אמנות ישראל ב 1906 עמדה בסימן הכפול של ראשית האמנות היהודית החדשה ( על רקע האמנסיפציה , השתחררותם של יהודים מכבלי הדת והגטו תוך גילוי התרבות החילונית המערבית ) ושל התחדשות השפה העברית . במשך אלפיים שנים של גלות צייתו היהודים במידה רבה לדיבר השני : "לא תעשה לך פסל וכל תמונה , " ולעומת זאת קידשו את ההתמסרות התרבותית למילה על ידי לימוד התורה , פרשנות הגמרא , מדרשי התלמוד , מסתרי הקבלה וכיו"ב . ב , 1901 בקונגרס הציוני החמישי , קרא מרטין בובר לאמן היהודי החדש לאזן את תרבות המילה בתרבות הדימוי החושני . התהליך היה אטי והדרגתי : ראשיתה של האמנות הארצישראלית , בבית הספר לאמנות ואומנות 'בצלאל , ' עדיין גילתה זיקה לתיאורים תנ"כיים אידיליים של ארץ הקודש , כפי שמצאו ביטוי ביצירות ספרותיות של סופרי ה'השכלה , ' אנשי 'חיבת ציון , ' כאברהם מאפו , י"ל גורדון ואחרים . הדור הצעיר יותר ב'בצלאל' היה קשור לא במעט לשירת המשורר הלאומי , ח"נ ביאליק , ולא אחת אייר את שיריו הסימבוליים לאומיים . במקביל הייתה פריצת האמנות הארצישראלית ב'בצלאל' משולבת בהתחדשות השפה העברית . סופרים שימשו כמזכירים וכמורים ...  To the book