|
|
" שני ציירים על החוף / רואים לאור היום את הסוף , " שר גידי גוב בתקליטו מ 1988 והוא חוזר בפזמון : "עם הגב לים " ... האמת היא , שציירי ישראל היפנו גבם לים מזה עשרות בשנים . השאלה הנשאלת היא : האמנם אנחנו רואים את הסוף ? בשנות השלושים עלה יוסף זריצקי , דמות מפתח בהבנת תהליכים בציור המקומי , על גג ביתו שברחוב מאפו פינת רחוב בן יהודה בתל אביב , נעמד עם הגב לים וצייר את גבעותיה הרחוקות של רמת גן . אינספור פעמים שב וצייר נוף זה . מאחוריו , ממש מתחתיו , הים , אך זריצקי אמר לו "לא " ! רבתי . ומעניין : זריצקי נהג להלך מדי יום ביומו לאורך חוף הים . ללכת כן , לצייר לא . מדוע ? והאם זה מקרי ? ואולי ישנו קשר סמוי ומשמעותי בין "לא " ! זה לבין , נאמר , ה"סירה" של אריה ארוך הירושלמי ( סדרת ציוריו סביב - ( 1970 "איך אויף א' שיפאלע דו אויף א' לאדקע" - אשר , כידוע , איננה כי אם " צורת שמונה ? " או כלום מתקשרים הדברים גם למבטו של צבי מאירוביץ החיפאי מבעד לחלונו - אל צמחיית הכרמל דווקא יותר מאשר אל הים שלמרגלות ההר ? במלים אחרות : האם נקשרה בציור הישראלי "מזימה" כנגד הים ? איך נסביר אחרת את זריצקי המצייר א...
To the book |
|
|