מה שאירע לנוף

האם ציור הנוף עודנו רלוונטי לאמנות הישראלית ולאמנות בכלל ? האם אידיאל ההרמוניה ( של אמנים החיים ויוצרים בצוותא ושל אמנים המתמזגים בטבע ) עודנו רלוונטי בימינו ? האם רעיון הטבע , כאידיאה פיסית ומטפיסית גם יחד , עודנו טעון בכוחות יצירה , הפועמים ביסוד קיומו של האדם וביסוד היצירה האמנותית ? או שמא שומה עלינו לנסח אידיאה חדשה של טבע , הנכונה לזמננו ? תשובה כזו או אחרת על שאלות אלו היא שתקבע אם לעיסוק הפריפריאלי בנוף ( נכון לשלושים השנים האחרונות ) יש סיכוי לחזור למרכז . עובדה ידועה היא , שהעורק הראשי של אמנות ישראל ( הציור , הרבה יותר מאשר הפיסול ) נפרד מהנוף . לא נוף כפרי או אורבני ריאלי מעניין את מרבית ציירינו ; לצאת לטבע ולציידו הפך לעיסוק מיושן כלשהו בארץ ובעולם . לאור מציאות זו , היאמן שהציור הישראלי צמח דווקא מתוך הברית הגדולה עם הנוף המקומי ? היתכן שאמני ההווה הם בניהם ובני בניהם של ציירים ארצישראלים , שהתמסרו בכל מאודם היצירתי לנופי ההר והים המקומיים ? מה לבנים ולאותו דור של ראשונים , שעלו ארצה על כנפי המהפכה הציונית ורעיון "היהודי החדש" - זה המורד בעיירה , בגטו , בבית המדרש , אומר ...  To the book