|
|
אנשי "השומר" חוו שכול אישי עם כל חבר שהלך לעולמו . ישראל שוחט ששב ארצה מקושטא והתוודע על מותם של פורטוגלי וגלעדי , כתב כך : "שלושה היינו בוועד השומר , שלושה שנשאנו יחד בעול [ ... ] ובשובי ארצה נתיימתי 557 . " לעתים התקשו החברים להתמודד עם האסון ואפילו חשו אשמה על מותם של חבריהם . כך לדוגמה תיאר צבי נדב את סבלו על שהוא נשאר בחיים בעוד חברו ניסנוב שילם בחייו , ובמשך זמן רב התקשה בשל כך להתראות עם האלמנה והבת , היו שביקשו להנציח את חברם , במיוחד כשלא היו לו ילדים , כמו מנדל פורטוגלי שקרא לבכורו על שמו של חברו הטוב , אך הילד לא החזיק מעמד עקב תנאי החיים הקשים , חלה ונפטר . החברים הקרובים לא רק התאבלו על חבריהם שנפטרו , אלא היו צריכים גם לשמש משענת לאלמנות וליתומים . בשנות העשרים של המאה העשרים לא דובר כלל על "מערך סיוע מקצועי , " והאלמנה הייתה צריכה להתמודד בעצמה עם האבק והצער . גם בשנים הבאות לא חל שינוי בתפיסה זו , ואפילו בשלהי מלחמת השחרור עדיין לא היה קיים מערך לסיוע נפשי בהתמודדות עם השכול . קיילה גלעדי נזכרה כיצד היא עצמה , לפני שהתאלמנה , תמכה באלמנות : "אשתו של מאירקה חזנוביץ שנהרג...
To the book |
|
|