פרק י"ד הבעת תקוה

tfpj לא הגליתי כי י # בי הדעת כיצד לתקן בני אדם ממגרעת . ג י תה שלא כפאיסט , הנני משלה את נפשי כי אמנם יש בי דעת כלשהי , כיצד לתקן בני אדם ממגרעת . אמונתי זו אינה נראית לי יומרנית מדי . יומרנית יותר בעיני הצהרת אי האמונה מצד אחרים על שאין באפשרותם ללמד את הבריות מאומה , וזאת לא בשל חוסר כשרונם הם להסביר , אלא בשל חוסר יכולתם של "הבריות" להבין את תורותיהם החדשות . הצדקה יש לכך רק במקרים המיוחדים במינם , כאשר יוצר ענק רוח מקדים את דורו במאות שנים . יוצר כזה נשאר בלתי מובן לדורו , כשעל ראשו מרחפת סכנת מות קדושים , או לכל הפחות — סכנת סתימת פה . אדם שבני דורו מקשיבים לו ואף קוראים בספריו — ודאי שאיננו ענק רוח . לכל היותר יכול הוא להתברך בלבו שיש לו משהו ה"ראוי להיאמר . " מירב הסיכויים שהדברים הנאמרים ישפיעו , קיים כאשר הרעיונות החדשים מקדימים אך במעט את בני דורם . או אז מגיבים עליהם הבריות כך / "ודאי , ודאי , בעצם יכולתי אף אני עצמי להעלות דבר וה על דעתי " ! אין זה , איפוא , אלא היפוכה של יומרנות מצדי , אם משוכנע אני בכנות , שבעתיד הקרוב ביותר יהיו רבים , ואולי אף מרביתם של הבריות , שימצא...  To the book