|
|
גישותיהם של רופאים גינקולוגים אינן תמיד עולות בקנה אחד עם אלו המקובלות בפסיכיאטריה של הילד . הגינקולוג מתמקד בלידה , בעוד פסיכיאטר ילדים נוטה להתמקד בילד . יש אפוא ילדים שלידתם היא תוצאת שאיפתו של הגינקולוג להצליח בטיפול בהפריית מבחנה , הצריכה להיבדק מול עוצמת רצונה של האם להביא ילד לעולם . נראה כי לנוכח אפשרויות אלו יצטרכו להישקל מחדש מושגי האמהות , יחסי האובייקט והשפעותהגומליןהמוקדמות . למשל , עלהאבלעתידיהיהלהתמודדעםבעיותהזהותוהטיפול בילד שאינו מאומץ , שאינו ילדו הביולוגי ושאינו דומה לו , ושבכל זאת הוא ילדו . לפי אילו אמות מידה יוחלט אילו עוברים מיותרים יוקפאו ללידה אחרת ? מה תהיה ההיסטוריהשלילדכזה ? מההואידעעלהולדתו ? אילוגישותחדשותשלמניעהוטיפולעלינו להכין בעבור ילדים אלה ? שיקולים אתיים אלה ואחרים מושפעים גם מאישיותו של הרופא . העמדה המקובלת כיום בפסיכיאטריה היא כי יש צורך ואף מוטלת החובה על המטפלים להקים צוותי חשיבה משותפים . המחקר העכשווי לא גילה תחלואה נפשית מוגברת אצל ילדי מבחנה למיניהם . התאוריות על מרכזיותם של יחסי אובייקט ופתרון מושכל לתסביך אדיפוס לא תמיד מוכיחות את עצמן .
To the book |
|
|