ברוב המקרים ההורים הם המביאים את הילד לבדיקה , אחרי לבטים רבים . זאת החלטה קשה בעבורם , שכן הם נוטים לתפוס את עצמם כמי שנכשלו במאמציהם לפתור בכוחות עצמם את בעיות הילד . הם מודאגים , והדימוי ההורי שלהם פגוע . “ ניסינו הכול , שום דבר לא הצליח , ” הוא ביטוי אופייני במצבים כאלה . הורים אלה נושאים עמם בדרך כלל רגשות אשמה כבדים בכל מצב – כשהם רואים את בעיית הילד כנרכשת , ועל אחת כמה וכמה כשהם רואים אותה כמולדת , שכן אז הם רואים את עצמם כמקור לפגם . הבנה מוטעית של התאוריה הפסיכואנליטית הביאה מטפלים רבים להאשים את ההורים ובעיקר את האמהות בפסיכופתולוגיה של ילדיהם , על סמך עקרונות התפתחותיים דינמיים . גישה זו פסולה מעיקרה : פסיכופתולוגיה נוצרת בתהליך מורכב ורב-ממדי , כהצטברות של גורמים , ואיןהסבראחדמקיףלגביה . יתרעלכן , איןזהמתפקידושלהמטפלכמאבחןלהאשים או לזכות אדם הנזקק לעזרתו , וגם אין זה מסמכותו . תפקידו הוא לאתר את הגורמים לבעיה ולתרום להחלמתו של הילד ולשיקומו . עליו להישמר מכל משמר מפני פגיעה בהורים ומפני חיזוק תחושת האשמה שלהם בכל הנוגע לבעיה שפקדה את ילדם , לקבלם באהדה ומתוך אמפתיה ולראות ...
To the book