התקופה שלאחר הלידה

האישה בעמדה המאיצה מצפה ללידה . תהליך הלידה נתפס כראוי , כתהליך של מעבר מהיריון לאימהות , שבו יחוו יחד האם ותינוקה חוויה שמעבר לשליטתם . בעלת העמדה המאיצה מצפה כי באמצעות הלידה היא תתגבר על פחדיה התת-מודעים . היא מצפה להיכנס לקצב הלידה , ובלבד שאיש לא יעז להתערב בתהליך . הלידה מסתיימת בתחושת ריקנות ובהרגשה שמה שהיה ברחם חסר עתה . לעומתה , בעלת העמדה המווסתת קרבה ללידה בציפייה לחוויה מכאיבה וחושבת על הצד הרפואי של סיום ההיריון . היא מודעת מאוד להבדל בין המינים , לגורלה של האישה , החורץ “ בעצב תלדי בנים” בעוד הגבר עומד מהצד ומתבונן . היא מוכנה לכל התערבות טכנולוגית שתקל על הכאב , גם אם היא משותקת מפחד לאבד שליטה בעקבות כאב או השפעת תרופה . היא חווה את הלידה כמעבר מסוכן ופוחדת מנזק לתינוק או מקרע בגופה . היא חוששת שמא תביא לעולם מפלצת , אולי בעקבות נקמת הגורל בגלל שנאתה הכבושה לאמה . החשש הוא מפני התחושה שהלידה תחשוף את החבוי בה , ולפיכך בתת-הכרה של היא מעוניינת לדחות את רגע הלידה . התינוק שנולד הוא מוכר , מיוחד וייחודי בעיני המאיצה . היא מקיפה אותו בזרועותיה , מריחה דרכו את עולמה הפנימי ...  To the book