|
|
א’ מנור כמה וכמה נקודות מנחות כיום את גישתנו להפרעת קשב : ההתייחסות להפרעה כאל מצב כרוני , כלומר מצב הנמשך כל החיים , שיש לו ביטויים חיוביים ושליליים כאחד ; הסברה כי המוקד הראשוני של ההפרעה הוא אורגני , אך במהלך השנים " מתיישבות עליו” שכבות של בעיות פסיכולוגיות וחברתיות , והן היוצרות את צורתה הסופית של ההפרעה . הידיעה כי ההפרעה הקלינית דינמית מאוד , כך שאין מצבו של ילד בן שש זהה למצבו של נער בן , 16 ושניהם בלי ספק שונים ממצבו של מבוגר , בן 26 לדוגמה . העובדה כי להפרעה זו תחלואה נלווית רחבה . ראיית ההפרעה כבעלת ביטויים שליליים במצבים מסוימים בלבד , ובעלת פנים חיוביים במצבים אחרים . ראייה זו פירושה שאין כל עניין בטיפול כרוני או בהשגת " שינוי בילד” או " תיקון של הילד . ” אדרבה , מטרת הטיפול ללוות את הילד או המתבגר , לאפשר לו להתפתח בצורה הטובה ביותר עם מינימום תופעות לוואי ופגיעות , ולעזור לו לגלות את הייחודיות שלו כיתרון ולא כפגם . לכן , הטיפול , ובעיקר הטיפול התרופתי , הוא תקופתי ומותאם למצב , ואינו טיפול של קבע . לנוכח מאפייני ההפרעה , על הטיפול להיות רב-שכבתי ולעסוק בכל הצירים האנושיי...
To the book |
|
|