|
|
פרק זה מבקש לעמוד על טיבה של הלשון הציורית האופיינית של השירה העברית בימי הביניים , בזיקתה למסכת תרבותית היסטורית רחבה יותר ; וזאת בתיווכה של המערכת הקוגניטיבית של מחברי השירה וקוראיה . התפישה המוצגת כאן אינה רואה את המנגנונים המונחים ביסוד התגובה הספרותית כאוטונומיים , כי אם במנגנוני הסתגלות שפותחו למטרות לא אסתטיות , שפעולתם מנוצלת לתכליות אסתטיות . היא תופשת את הלשון כמערכת סימנים העשויה הייךרכיה של מסמנים ומסומנים : בתהליך הקריאה , למשל , מערכת הגרפימות ( האותיות ) שעל הנייר משמשת לסימון מערכת הפונימות ( ההגאים ) שבדיבור . צירופים של פונימות מסמנים יחידות של ייצוגים סמנטיים ; וצירופים של ייצוגים סמנטיים מנוצלים לשימושים רפרנציאליים במציאות החוץ לשונית . האדם , בהיותו חיה המשתמשת בסימנים , מבקש להגיע במהירות המרבית מן המסמנים שאין להם ערך שרידות אל אותם רבדי מסומנים , שלהם יש ערך שרידות גבוה . אם אנו קוראים הוראות להפעלת מכשיר חשמל , נזכור , מדרך הטבע , את ההוראות ולאו דווקא את סוג האותיות . כעבור זמן מה אנו עלולים לא לזכור אפילו , באיזו שפה קראנו את ההוראות . לשון השירה , באופן טי...
To the book |
|
|