צמצום כשלונות העבר באמצעות קריאה חוזרת הומוריסטית

במבוא לחיבורו הקלסי של יום טוב ליפמן צונץ , 'הדרשות בישראל , ' קבע חנוך אלבק כי 'ביאור המקרא בהגדה מחולק לפשט , דרוש וסור . הפשט חוקר את העבר , הדרוש מכניס את ההווה בתוך הדיבור המסור , והסוד חוקר את העתיד והנצחי' ( צונץ , , 1974 עמ' . ( 25 מיון זה של הפרשנות המדרשית מנסח בעצם את שיטת הפרד " ס במונחי ממד הזמן . אולם , מה הם היחסים הנורמטיביים בין הקטגוריות הפרשניות הללו , בייחוד מנקודת המבט הפסיכולוגית , שהיא המעניינת אותנו ? ביסודה , הדרישה לגישה רציונלית של 'פשט ' רק כלפי העבר העובדתי והמוגמר , ' שאינו עוד כאן ועכשיו , ' המרשה מיסטיפיקציה מסוימת של העתיד האמורפי , נראית כמאוזנת וסבירה , אם כי נוהגים להעיר לארם כי 'עליו להיות ריאליסטי ( כלומר , רציונלי ) גם לגבי ציפיותיו לעתיד . ' הגישה הרציונלית לעבר , פירושה אולי שיש לקרוא את העבר האישי ולא לכתוב אותו , כי מעשה הקריאה מתייחס לטקסט נתון ואילו מעשה הכתיבה יוצר את הטקסט . חסידי הטלאולוגיה האפוקליפטית יטענו אמנם , שגם את העתיד אפשר ' לקרוא' בלבד , כיוון שהוא נקבע מראש , אך ויכוח זה אינו מענייננו — כאן חובה עלינו להראות שקריאה רציונלית של...  To the book