המדרש כמטא-צופן של נראטיביזם פלורליסטי

בעיקרו של דבר , צדקה שושנה פלמן בהציגה את התאוריה של פרויד על תסביך אדיפוס כסיפור מפתח , כי הוא הפך את האגרה לסיפור יסוד , שהיה לדעתו בעל ערך אוניברסלי ; סיפור , שעל פיו אפשר וצריך לפרש מחדש את הביוגרפיה של כל ארם . ( 1983 , Felman ) נראה שסיפורו של אדיפוס נחשב לנראטיב מפתח פסיכואנליטי , כיוון שהוא רק קורא , חושף או מפרש אמת יסודית — הקיימת זה מכבר — ברבר רגשי אשם כלפי ההורים . אולם , לפי ההשקפה שהוסברה בסעיף הקודם , נוכחותם האפריורית ( מלכתחילה ) של רגשות אשם כאלה תיחשב לעובדה אך ורק בקרב אנשים שתהליך החיברות ( socialization ) שלהם הובילם בגיל צעיר להפנמת אמונה נוסח 'החטא הקדמון' בדבר אשמתו הבלתי ניתנת לערעור של כל בן תמותה באשר הוא . כפי שאוכיח , עיצב פרויד את הרעיון הדיאלקטי שלו בדבר האשמה של רצח אב במונחים של חטא קדמון . הוא אף הרחיק לכת והטיף לקבלת 'בשורת הקודש הפסיכואנליטית' שלו כאמת אוניברסלית המובנת מאליה . בניגוד למגמה זו של פתיר , הראה ריקר , במחקרו על מושג 'החטא הקדמון , ' כי מושג זה , הנתפס במונחים של 'זיהום ביולוגי' המהווה 'אשם טבעי , אשר עובר בירושה מהאדם הראשון' , 1981 ,...  To the book