ההתנגדות לתורה שבעל־פה ולתלמוד

למן ימי בית שני התפתחה ביהדות התורה שבעל פה בצד התורה שבכתב . תקנותיה של התורה שבעל פה ענו על צורכי השעה , לאחר שרבות ממצוות התורה שבכתב לא תאמו עוד את המצב החברתי של הזמן . ואולם לא עבר זמן רב עד שהחלה להישמע ביקורת על חידושי התורה שבעל פה , שחסרה להם סמכות המקרא . עם המתנגדים לתורה שבעל פה נמנו הצדוקים , האיסיים , הנוצרים הראשונים , השומרונים וקבוצות אחרות . עם הזמן נאספו תקנות התורה שבעל פה , נערכו והועלו על הכתב . כך נוצרו תחילה המשנה , בראשית המאה השלישית , ואחר כך התלמוד הירושלמי , וגולת הכותרת של התורה שבעל פה — התלמוד הבבלי . התלמוד הבטיח לאורך זמן את אחדותה הבסיסית של היהדות בכל תפוצות הגולה . עצם החידוש שבתורה שבעל פה הוא שעורר את ההתנגדות והוויכוחים . חכמי בבל ראו את עצמם כאילו הם החוליה האחרונה בשלשלת המסורת ההלכתית . למן המאה השביעית ועד המאה האחת עשרה , בתקופת הגאונים , נעשה מאמץ נמרץ להטיל את מרותו של התלמוד על כל תפוצות ישראל . כאשר השתלטה השושלת העבאסית על עולם האסלאם ב 750 לספירת הנוצרים , והעבירה את מרכז האסלאם מדמשק לבגדאד , ניתוסף כוח לראשי הישיבות בבבל ולראשי הגו...  To the book