פרק אחד־עשר הצדיק כדמות מופת בקהילת הכילול

מ' בובר , בדברו על קהילת ה'אני ואתה' האוטופית שלו , אומר שקהילה אמיתית אינה חייבת להיות מורכבת מבני אדם הנמצאים תמיד יחד , ( אך ) היא מוכרחה להיות מורכבת מבני אדם שיש להם זיקה הדדית ולב פתוח איש לזולתו ( בובר , , 'מ , 1983 עמ' . ( 151 בדברים אלה מצביע בובר על כך שהקהילה , או נכון יותר : הרגשת הקהילתיות , אשר נוצרת בתהליך הסוציאליזציה במסגרת קהילת כילול אינה מסתכמת בצדדים השונים של התפקוד התועלתי , כגון 'תפעול מקומי' ( ראה R . ( Warren , 1963 או המערכת האורגנית של חלוקת העבודה נוסח דירקהיים E . ) . ( Durkheim , 1964 בובר אף מציין בפירוש כי 'מהותה העצמית של החברותא ( קהילה ) היא בעובדה — אם גלויה ואם נסתרת — שיש לה מרכז . אין עצם התהוותה של החברותא מסתברת אלא על ידי שחבריה יש להם יחס משותף למרכז , יחס שהוא למעלה מכל שאר היחסים ( מ' בובר , , 1983 עמ' . ( 185 בחיבור קודם ( M . Rotenberg , 1978 ) העליתי את ההשערה שאת מרכז החיים הקהילתיים , את הכוח המניע בתהליכי הסוציאליזציה בתוככי הקהילה , יש לראות במושג היהודי המסורתי 'בית כנסת . ' בית הכנסת , על פי הוראתו המקורית של המושג , לא היה רק מקום...  To the book