המקרא ולותר

נא ] המתרגם מוטל עליו לעבוד שני אדונים . אם כן זה מן הדברים שאיש אינו יכול לעשותו י , אם כן הוא מוטל למעשה על כל אדם — כדרך שאר דברים שלהלכה אין איש יכול לעשותם . הכול חייבים בתרגום והכול מתרגמים . כל המדבר מתרגם ממחשבתו שלו אל הבנתו של הזולת , ולא של זולת מדומה כללי , אלא של זולת פלוני העומד לנגד עיניו , ועיניו של הלה ייאות או יחשכו עמ שמיעת דבריו . כל השומע מתרגם מלים הנקלטות באוזנו אל בינתו , היינו , בעיצומו של דבר , אל שפת פיו . איש איש ושפתו שלו . יותר נכון : לכל איש שפה משלו — אילו אמנם דיבור חד שיחי היה בנמצא ( כפי שבודים אותו הלוגיקנים , שנוח להם שיהיו מונולוגיקנים , ( אילולא היה כל דיבור שבעולם מלכתחילה דיבור דו שיחי — קרי : תרגום . אם כל דיבור תרגום הוא , המשמעות של אותה נמנעות להלכה של התרגום , שעליה עמדנו ושבה אנו מודים , לגבינו היא כמשמעותן של כל אותן הנמנעות להלכה שאדם עומד עליהן כשהוא ניצב מול החיים , כביכול , ומוצא אותן אחר כך בחיים גופם : היא באה להקנותנו אומץ של ענווה לגבי כל הפשרות ה'נמנעות' וההכרחיות , שכולן יחד מצטרפות למה שמכונה 'חיים / ענווה שאינה דורשת מעצמה את ...  To the book