בין טהור לטמא: ההבחנה החרדית בין לשון־קודש לעברית

דלית אסולין חרדים המשתייכים לקבוצות "קנאיות" מבחינים בבירור בין לשון הקודש ובין העברית הישראלית . שתי הלשונות נתפסות עקרונית כישויות נפרדות לחלוטין והפוכות במהותן : האחת קדושה , לשון האל שבה נברא העולם , והשנייה טמאה , לשונו של הסטרא אחרא . ואולם יש מקום לתהות כיצד אפשר להוציא הבחנה זו מן הכוח אל הפועל , שהרי הדמיון והקרבה בין הלשונות , המכונות בפי חרדים אלה " לשון קודש" "ו ( loshn-k ף ydesh ) עברית" , ( ivr ם t , ם vris ) גלויים לעין כול . בעת הדיבור החופשי או ההקראה בקול באה הבחנה זו לידי ביטוי בהגייה השונה של הלשונות : לשון קודש נהגית תמיד בהגייה האשכנזית . אך בלשון הכתובה ההבחנה קשה יותר , והחרדי המשתדל לכתוב ב"לשון קודש טהורה" ולהימנע מהשפעות עבריות חדשות נתקל במכשולים רבים . כפי שנראה בהמשך , הדיכוטומיה הקנאית הברורה בין הלשונות מתמוססת במבחן המעשה , והכתיבה בעברית מעמתת את הכותבים עם סוגיות לשוניות , תרבותיות והיסטוריות , המציגות תמונה מורכבת הרבה יותר מזו המתוארת בכתבי מנהיגיהם הרוחניים . לשון-קודש לעומת עברית ההבחנה הקנאית בין הלשונות מתארת אותן , כאמור , כהפכים גמורים . לשון ...  To the book