גן העדן האבוד וגן העדן המוחזר: הרהורים בשולי עברה ועתידה של העברית

עמינדב דיקמן המאמר שלהלן לא מפי בלשן או לשונאי בא . לפי אומנותי הרי אני מורה , ולפי אמנותי הרי אני מתרגם . ומטבע אומנותי , ויותר מזה מטבע אמנותי , נדרש אני לעשות מעשים ממעשים שונים בלשוני ; ולמען יעלה בידי לעשות מעשים אלה על הצד הטוב ביותר , כפי שאני מבינו , שומה עליי לכרות את אוזני לעברית בכל רגע ורגע ולנסות להתבונן בה בכל רוחב המבט האפשרי לי . כל אשר אומר , אם יש לו תוקף כלשהו , הריהו שאוב אך משתי אלה , אומנותי ואמנותי . חכמי הספרות לימדונו שביסודו של כל טקסט משוקע "חוזה קריאה" שאינו כתוב . פשוטו של דבר הוא ש"חוזה" סמוי זה מסדיר את היחסים בין הטקסט , או המחבר , ובין קולטיו . לשם הסדרת יחסים אלה אומר לקורא שאם אין אנו מסכימים מראש כי יש בחיי הלשון רגעי זוהר , ולעומתם רגעי ליקוי מאור , שכן יש בחייה של שפה דברים שיש בהם משום הפרעה לחייה התקינים - אם אין אנו מסכימים על כך , אפשר שאין דבריי שווים בקריאתם כלל ועיקר . הרגל נקוט בידי שלא להשאיר את תורף דבריי לסופם . על כן אקדים ואומר : יש , לדידי , דברים שאינם כשורה בממלכת העברית . ראש וראשון להם , לעניות דעתי , הריהו זה : פגועה העברית שלנו ...  To the book