אחת המגמות המסתמנות בדרמה העברית , וגם בכמה מחזות שנכתבו בלשונות אחרות , היא הנטייה להציג ולפרש את השואה כגילוי נוסף של המאבק ההיסטורי , הנצחי , שבין ' ישראל' ל'אומות העולם' מאז ימי קדם . כפרק נוסף במסכת המרטירולוגיה היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך הדורות . הסופר , או המחזאי , מתרגם לעתים את הניסיון ההיסטורי הריאלי לסמלים ולמושגים ארכיטיפיים בעלי משמעות מיתית , תיאולוגית , או אפילו מיסטית , המעוגנים במסורת ארוכה של פוגרומים ו'קידוש השם . ' השואה והטרגדיה של העם היהודי כקורבן ה'פתרון הסופי , ' מוצגים לא פעם כעימות בין ' אלוהים' ל'שטן , ' ' טומאה' לעומת ' טהרה , ' או עימות ומפגש שבין ' יהדות' ל'אלילות' או ל'נצרות' וכיו"ב . המאורעות האקטואליים עוברים מעין טרנספורמציה . הם מופקעים לכאורה מהקשרם ההיסטורי , הריאלי , ומתפרשים על פי מערכת מושגים חוץ היסטורית - כגילוי נוסף של המאבק הנצחי בין ' ישראל' ל'עמלק . ' כאן נוצרת , מה שדוד רוסקיס מכנה , בחיבור חשוב המוקדש לסוגיה עקרונית זו , הנטייה ל"ריטואליזציה" ול"קנוניזציה" של " הזמן ההיסטורי . " " ככל שגדל ההרס המיידי , " לדבריו , " כן גדל כוח...
To the book