|
|
עדנה להב - פסיכולוגית קלינית בספרו המפה והטריטוריה כותב מישל וולבק , בשם בן דמותו בספר : " נדמה לי שגמרתי פחות או יותר עם העולם כנרטיב ... הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו הוא העולם כסמיכות " , 2011 ) עמ' . ( 182 דומני שאין דוגמת מטופלים מהקשת האוטיסטית ללמדנו משהו על העולם כסמיכות , כצפיפות , כמרקם . הם מגלים ערנות מוגברת לאיכויות החושיות של העולם הסובב אותם , הם " מומחים" לאפיוניהם הדקים של חפצים , לאופני תנועתו של הדומם , ליחסים בין אובייקטים שונים בחלל , ליחסי צלילות–עכירות . ברצוני לצלול אל אותה קליטה מוגברת של היבטיה הגשמיים של הסביבה במצבים האוטיסטיים , ובפרט אל האופנים הייחודיים שדרכם נתפס המרחב הפיזי . תיבחן האפשרות הגלומה בשימוש במרחב החדר כדי לחולל טרנספורמציה נפשית , כדי לכונן מרחב נפשי פנימי . אפתח בדוגמה קלינית . אדם היה ילד שגופו קפוץ ומתוח , כמו שרוי בדריכות עד , ועל פניו הבעה מבוגרת ומתוחה . הוא לא סבל תחושות בגדים על עורו והסתובב בגן בתחתונים בלבד , ששאריות צואה , שלא הצליח במאמץ שריריו לאגור בגופו , מרוחות בהם . מרגע הגיעו לגן התחיל לזעוק מרות מילים משובשות , ככל הנראה ...
To the book |
|
|