תיאודור אדורנו , הוגה הדעות היהודי גרמני אמריקני , כתב כי אחרי אושוויץ אין מקום לשירה , שהרי כל שירה אחרי הרצח היא חילול הקודש . קצנלסון , לעומתו , האמין כי הברירה היא או לשיר או להתאבד . השיר עבורו הוא ביטוי להתקוממות , למרד . הוא האמין כי בכוחם של געגועים להיות מחזקי חיים ותורמים לקידושם , על כן פרצה שירתו על העם היהודי הנהרג בעוז . במחזה העברי שכתב בוויטל הוא שם בפי חניבעל המורד ברומא את המילים הבאות : במלחמתנו קשה חניבעל : עם עם ךע וךשע - אנחנו אם נפלה אחרינו נשאיר שיר ! הכהן : למה לכם שיר ? חניבעל : נקמתנו היא הגדולה : שיר ! שיר עד ! יתגלגל הדו , ךעם הד זאת צךקתמ הנצחת על ארץ זאת מתחת שיר מסוף העולם עד הסוף - צווח , מזכרת עדן לו , לעם רוצח , עד אחרון דור ... " ) חניבעל , " כתבים אחרונים , הקיבוץ המאוחד , 1963 עמ ' ( 264 את הקינה כתב ביידיש , שפתם של הקורבנות . אף שלא נימק את בחירתו ניתן לראות בכך אקט של הזדהות . ידוע גם כי האמין שכתיבה ביידיש כמוה כעמידה מול העם , בבחינת נביא המדבר אל עמו , ולא ככותב יחיד לקורא הבודד . שירתו היא בד בבד גם קינה וגם דין וחשבון . מעשה של זיכרון וביטו...
To the book