לצד הורים הנאנקים תחת יוקר המחיה , אירועי המחאה של שנת 2011 זימנו אל החיים הפוליטיים גם מסה קריטית של ילדות וילדים . נוכחותם בלטה במיוחד בסדרה של צעדות מחאה שהתקיימו במקביל בכל רחבי הארץ בהשתתפות הורים וילדיהם , וזכו לשם "מחאת העגלות . " אף שכניסתם של הילדים למרחב הפוליטי בצעדות המאורגנות הללו הותנתה ברתימתם , תרתי משמע , לקידומו של סדר היום ההורי , היא הולידה את אחד הדימויים המרשימים והזכורים ביותר של אירועי הקיץ . ילדים ידועים בנטייתם לגנוב את ההצגה , אבל ההתרגשות שעוררו הצילומים מצעדות העגלות לא היתה קשורה לחינניות ולתום של הפעוטות . בבסיסה עמד הפער בין הכפיפות המופגנת של הילדים , הנתונים בסדי תנועה הנשלטים על ידי הוריהם , וביו ההופעה הגלויה והמתועדת שלהם על הבמה האזרחית . ההופעה הזאת , שנותרה בגדר פוטנציאל לא ממומש , השעתה את התהיות הנורמטיביות שמתעוררות בדרך כלל סביב שותפותם של ילדים בפוליטיקה . בעצם היקרותה , היא הציגה את השותפות הזאת כאפשרות ממשית וסבירה ועוררה שאלות חדשות בנוגע אליה . ההרכב הגילי החדש של הציבור שנוצר בצעדות העגלות חייב לנמק לא את שיתופם של ילדים בפוליטיקה אלא א...
To the book