היעדרות

סמאח בסול כבר יותר משנה אני עוקבת בדריכות אחרי האירוע החם ביותר של קיץ : 2011 המחאה החברתית . אני משננת את הסיסמאות , שוקדת לזכור את השמות והפנים של מובילי המחאה , לומדת את התנאים שהביאו ליציאת קהילות וקבוצות שונות לרחוב , ובעיקר מחפשת את עצמי ביו כל אלה . יולי , 2011 אחרי הצהריים של יום שני , אני מחליטה לקחת חלק במחאה ודורכת לראשונה במתחם אוהל המחאה של נצרת עילית , אוהל שאמור לקבץ את הזעם של השכנים הערבים והיהודים באזור וליצור קהילה עם דרישות משותפות , רצון לשינוי ולשוויון . היה בי כל הרצון שבעולם לשבת שם , לשוחח עם האנשים ולהבין את הדחף שהביא אותנו לאוהל , את כולנו . אני צועדת בבטחה , אך לפתע אני עוצרת , סורקת את המקום במבט אטי , ומרימה גבה למראה דגל ישראל המתנוסס בצדו הימני של האוהל . קשה היה להסתיר את תחושת הניכור שאחזה כי . דיברתי לעצמי : האם זה המקום שאפשר בו לנהל שיחה על הרוב הערבי שחי מתחת לקו העוני ? האם החברים כאן יכולים להזדהות עם הרעיון שצדק יבוא רק אם יסתיים הכיבוש ? היודעים הם שנשים ערביות הן פוטנציאל לקידמה כלכלית , אך הממשלה מדירה אותן ? כמה מהם יודעים שהצפיפות חונקת את...  To the book