עד כאן על הזיקה של הפליאה או ההשתוממות ההשתאות לחוויית האב סורדיות המודרנית , על כל פנים לאחת מצורותיה המקובלות של חוויה זו להלן יתברר שוב יחס הפליאה לארעיות ולקבע . כבר הבחנתי לעיל בין הנס לבין הפלא , ונתברר , שהנס בדתות נוטה שלא להיבטל אלא להתמיד נס להתנוסס לעולמים , לנצח . יש לזכור : הזמן עומד בהווה , אבל הוא עושה כן בתוך שטף של כוליות הזמן . התמד ומשך , עמידה של נוכחות ושטף של זרימה כרוכים יחד , ועל כן קשה להפריד לעתים קרובות בין הזהות לבין השינוי . אפילו כשבאים לתאר את המושג נצח , מזהים אותו כהתמד קיים ועומד בלא חליפה , אבל באמת מושג הנצח הוא מושג מוקשה ביותר , שכן אין התמד ומשך בלי חליפות . במושג נצח אנו מתכוונים להליכה אל מעבר לזמן , כלומר — אל ישות טראנסצנדנטית שמעבר לעולם . הפליאה קצרה , אם לבחון אותה מבחינת הזמן , כלומר — מבחינת הספירה הצורנית , המבטאה תהליכי התרחשות של אירועים זה אחר זה . אבל קוצר זמנה של הפליאה הוא רק מבחינת הזמן הנמדד , הזמן הכללי . מבחינת הזמן האישי , זה שאינו נמדד , היא יכולה להשתהות הרבה יותר . הרגע הנוכחי , ביחס לזמן הכללי ועל רקעו , מאיר את החוויה בי...
To the book