חוויית הפליאה היא לא רגש מסוים אלא אקט בהלר נפש , שמתלווים אליו רגשות כמו יראה , הערצה , שמחה ; היא אקט של התעוררות רוחנית למראה שינוי בעולם . מכיוון שהיא פורצת את גדרי היומיום , את שגרת הרגליה של התודעה , היא בעיקרה התעלות , חריגה מן האני והלאה . שלא כרגשות השמחה והצער , ובניהם : הצחוק והבכי , הבאים לחזק את האני או לדכאו ולהשקיטו , ושניהם גודש של אמוציה , לא בלי תועלת גלויה , מין מותרות נפש , לצרכים מסוימים , עוברת חוויית הפליאה את גבול האני ואינה מתכוונת לעשייה אלא להתבוננות בשלוות הנפש . אי אפשר להולידה בכוח הרצון , כמו שהוסבר לעיל . מראה הרים , מראה ים סוער , מעשי אצילות הרוח , יפי פנים , שגב רעיון , מפעימים את הנפש , מתגברים עליה , ולא היא , הנפש , יצרה אותם . בהתפעמות זו משתף עצמו המתפלא עם המופלא , ותודעתו מתרחבת . מיגבלותיו כאילו מסולקות לפתע . כששומעים מוסיקה יפה או דברי שיר רבי קסם , כשרואים ציור מפואר , או שומעים על מעשים נשגבים , נדיבי לב , תגובת המתפלא היא הסתלקות מתחים : העין מתלחלחת , הנשימה נעצרת , ואחר כך יורדת שלווה על הגוף ועל הנפש כאחד . במצבי חיים דראמטיים , בימי ז...
To the book