להלן נתבונן בשלוש הבחינות העיקריות , שאני מוצא בפליאה על דעת הפילוסופים , וגם על דעתם של מורי האמונה הדתית . א . הבחינה הראשונה נרמזה בדברי אריסטו , שנזכרו לעיל , במקום שהוא מדגיש את הפליאה על כך "שהדברים הם כמו שהם . " ההשתאות כאן היא על המצוי והרגיל , ולא על חידוש מופלא , על חזיון משונה המפתיע בעצם זרותו , אלא המורגל והמקובל נעשה לפתע מופלא . פתאום הוא מתבדל מן הרקע של המורגלות המצויה , עולה ופורץ כמשהו מובחן , מובדל , מתייחד לעצמו כדבר מוזר מאוד , מעורר פליאה . אכן הפליאה מתעוררת כשמגלים הבדלים . דעת הפליאה היא דעת ההבדלה . במישורי השוויונות המורגלת , שאין בה זיזים , בליטות וניגודים , אין מקום לפליאה להאחז בו . הדברים מתגלים בהבדלה יין הדביקים ו מכוח תפיסת ה"בין" שבין הדביקים נפרצת הרציפות . הפליאה סודקת סדק במליאות , סדק ההבחנה בין אור וחושד , בין עומק זשטח , בין פנים וחוץ , בין תנועה ותנוחה , בין קרוב ורחוק — כללו של דבר — סדק לראות שניות לצורותיה השונות והרבות , ששורשה , כמרומז לעיל , בחסרון , שאינו ניתן להימלא , בין האני האומר אני לעצמי , הסובייקטיביות הפנימית המוחלטת , האני הטר...
To the book