לשון שהסירה מעליה את חסותה של ספרות

העברית התקנית של זמננו איננה השפה המודרנית היחידה שעוצבה וטופחה בידי סופרים ובמחשבה תחילה . כך דינן של שתי הלשונות הגדולות החולשות על מרכז אירופה : הגרמנית והאיטלקית . לותר בתרגום המקרא שלו ברא את השפה הגרמנית יש מיש פחות ממנו ; כעדותו — הוא לש אותה מן הניב שהיה נוהג בימיו בלשכות הממלכתיות הסקסוניות , שכשלעצמו נוצר מעירוב יסודות גרמניים תיכוניים וגרמניים עיליים . גם האיטלקית הסטנדרטית היא עניין של בחירה מודעת , אלא שבניגוד לגרמנית אין היא מעשה מזיגה ופיתוך והיתוןל של אלמנטים אזוריים שונים ; בזכות ךנטה ופטךרקה ובזכות מעמדה הבכיר של פיךנצה בחיי התרבות של חצי האי , נעשה הניב הטוסקני עיקר . הוא המסד והוא הטפחות של שפת איטליה , ושאר ניבים רגיונליים מתמעטים בפניו ואינם מסוגלים לשמש כלי תקשורת לאוכלוסי הארץ כולה , אלא אם כן הם הולכים ומטשטשים את ייחודם ושואלים מעט או הרבה מלים ושימושי לשון ומבנים תחביריים מן המאגר של הלשון הראשה . בהצבת תקניה של העברית החדשה תפס ממד הזמן את מקומם של ממדי החלל . לא דיאלקטים גאוגרפיים התמודדו בה זה עם זה , אלא רבדים היסטוריים נקראו לדור בכפיפה אחת , שפת המקרא...  To the book