גבולות לשוני העברית — גבולות עולמי היהודי

אמרה שולמית הראבן : * 'לשונות עתיקות הן לשונות סינכרוניות ; כל רגע בהווה שלהן כולל למעשה את כל העבר ואת כל צורת החשיבה של העבר . העברית , שהיא לשון כבת ארבעת אלפים שנה , היא ללא ספק לשון סינכרונית מקיפה מאוד . ' יורשה לי להסתייג מקביעה זו . איזו לשון עתיקה יאה לה אולי ההגדרה של לשון סינכרונית ? הווי אומר . שפה קלאסית , שההווה שלה קופא על שמריו , שתפקודה התקשורתי מצומצם וספציפי , ושאין בה , או כמעט אין בה , תנועה , המשכיות , רציפות של מכאן ואילך . כגון העברית למן שעת התאלמותה , כשהתחילה משמשת רק במשא ומתן של הלכה , בתפילה , בפנקסאות של קהילות ובמידת מה כלינגוא פראנקה בין יהודים בני גלויות שונות ודוברי ניבים ןרנקולריים שונים ; וכגון הלטינית של ימי הביניים , שהיתה שפת האפיפיורות , הכנסיה והרשויות הממלכתיות החילוניות , כשם שהיתה הממצע ( המדיום ) של הליטורגיה ושל ההגות הפילוסופית תיאולוגית הקתולית . אכן , אפילו שימושים מוגבלים ו'סגורים' אלה של הלטינית והעברית — או של סנסקריט , אם נרחיק עדותנו אל תת היבשת ההודית — גרמו שהסינכרוניות שלהן תהיה יחסית ולא מוחלטת . לא זו בלבד שהרבה מלים וצירופ...  To the book