הרקע שנות השישים היו כאמור , שעתה היפה של "תרבות הנגד , " של המחאה נגד החומרנות ונגד הסטגנציה הרעיונית . "מוצרי האמנות , " כלומר הציורים והפסלים , הוחלפו באמנות אחרת , אנטי-מסחרית ואנטיממסדית , המבוססת על רעיונות ופעולות . גם אהרון קליינפלד גדל בסביבה חומרנית ; כשאמו מתכננת את חגיגת הבר-מצווה הגרנדיוזית שלו היא מצמידה אותו אל לבה "ואושר דק ובלתי מצוי נזדרזף לאורך פניה , שלכולם ייצאו העיניים" . ( 23 ) קצת אחר-כך , כשאחרון נקרא לשיחה עם אביו ומצפה למסר חשוב ומורשת גברית , הוא מתבקש לאסוף כרטיסי אוטובוס משומשים בדרך לתל-אביב כי "מועצת הפועלים משלמת על זה החזר-הוצאות בלי לשאול שאלות וזה כסף טוב" . ( 63 ) וכך מתואר אהרון כשהוא ממלא את הבקשה : "ובתחנה המרכזית של 'אגד' בתל-אביב אסף בהכנעה עשרים כרטיסים משומשים ומטונפים מן הרצפה , משתחווה בכל פעם מחדש" " . ( 75 ) די בשני הציטוטים האחרונים כדי לשקף את יחסו של אהרון לחומרנות של הוריו : קודם הפער האירוני בין הציפייה למימושה , ואז העבודה הזרה , ההשתחוות למולך של הכרטיסים המטונפים . החתרנות , כמו אצל סופי קאל , עוברת דרך הציות וההכנעה . * כל ההדגשו...
To the book