רשמי אופנבאך זר לי המקדש אשר אל שממות הריסותיו אסורה . בשביל נפשי לא אבקש ולא אמצא בו כלום . את האלהים אשר עבדו בקרבו אין אני יודע , דרכי העבודה שלו זרים ומוזרים לי , והמחיר אשר שילמו בעדם — תועבה הוא ; על פני גופותיהם של אחי דרכו , T לצר הושיטו , בקודשי עמי התעללו , עלילות נמבזות ומתועבות עלינו טפלו , ותחת כנפי זדים הספוגות דם אבותי ואבותיהם להם מחסה ביקשו . ובכל זאת . כאשר נתכנסו הפראנקאים ללבוב אל הוויכוח השני להעיד בפני צוררי ישראל כי ק 1 ומה היא מאת התלמוד לשתות דם תינוקות נוצרים , ביקשו הרבנים להוציא את בני הכנופיה הזאת מתוך כלל ישראל ולהכריז כי אין אחריותם עליהם לא לפני מלכותא דארעא ולא לפני מלכותא דרקיע . אולםמוסיפה האגדה העממית — הבעש"ט לא הסכים : כל ישראל ערבים זה לזה , וחלילה להיפטר מערבות אחים אפילו בנוגע לחוטאים ומחטיאים שבקרבנו , ואם אז כך , בשעה שחרבם החדה היתה מונחת על צווארם של ישראל ואם הוא כך , שדרכו בקודש היתה ברורה וגלויה לפניו והלכך ברור היה לו כשמש בצהרים כי דרכם דרך כסל לו — בימינו ואנו על אחת כמה וכמה . כי מי הם אלה 'האחים והאחיות' שברחו הנה לבקש מרגוע לנפשם הס...
To the book