שלום לוריא / תגובות הביקורת על יצירתו של אבא קובנר

א שירת אבא קובנר נתגלתה לעיני הקוראים במפתיע . שמעו של האיש ופועלו בין חומות גיטו וילנה וביער הפרטיזנים עוררו פליאה מהולה ביראה . דבריו , שהושמעו כה וכה בעברית רהוטה ועשירת מבע , מצאו תמיד לבבות פתוחים . בכל מילה הורגש כובד הנשימה והאחריות כלפי הצורך ההיסטורי והדחוף לתת ביטוי אותנטי ככל האפשר לחוויית הטראומטית של הדור , שראה את השואה מקרוב וקרינותיה נגעו בנפשו . גברה וגאתה מעברים הציפייה לעדות , לאו דווקא - לשירה . מכאן , אולי , טיב ההד והתגובה לפואימה הראשונה של אבא קובנר , שראתה אור כספר שירה ' . המבקרים ובסקרי הספרים אמנם הופתעו מחידושי צורה וצירופי לשון שאובים מעמקי טמיונה של העברית . אף על פי כן לא יכלו להשתחרר מן ההקשר האישי וההיסטורי ולדון ב'עד לא אור' כביצירת אמנות . התגובות היו ספונטניות בעיקרן . הורגשה כה וכה אפילו נעימה של הסתייגות , שנמהלה בתחושה של שותפות גורל . כתבה רבקה גורפיין : "מתהלכים בתוכנו כמה אנשים , אשר מהם מנע הגורל עד עתה את ברכת החיים הקטנים , היונקים מאהבה פשוטה ושנאה פשוטה , מנהייה אחרי אור ופחד המוות . האנשים המועטים האלה , המתעדים בתוכנו , מהווים אמת מידה ...  To the book