מאז ראשית שנות ה 50 של המאה הנוכחית והמאה ה [ 20 נכתבה ספרות גיאוגרפית עירונית לא מעטה , בעיקר בארה"ב , באנגליה , בגרמניה ובצרפת . למרות ערכה הרב של ספרות זו , אץ היא ישימה ביותר לצרכיו של הישראלי משום שהיא מושתתת על תופעות אורבניות המתרחשות באזורים אשר בהם העירוניות אינה דומה כלל לזו של ישראל , לא בעוצמתה ולא בצביונה . ציטטה זו , הלקוחה מהמבוא לספרו של אלישע אפרת יסודות הגיאוגרפיה העירונית , מדגימה את הגישה האקדמית שהיתה מקובלת בישראל בשנות ה 70 של המאה ה , 20 שדגלה בייחודיותו של המרחב הישראלי ובעצמאותו האפיסטמולוגית - כאילו אין השפעה מערבית ניכרת בעיצוב המרחב הישראלי וכאילו תופעות מרחביות כמו יישובים חקלאיים , עיור ופיתוח אזורי הן ייחודיות ונבדלות מן המקובל במערב . בפרק זה אציג גישה שונה ואטען כי עיצוב המרחב בפלסטינה א"י , שהחל בתקופה העות'מאנית והמשיך ביתר שאת בתקופת המנדט , ביטא יבוא של ידע תכנוני מערבי המאפיין את העידן המודרני . הדבר ניכר כאשר בוחנים את הבסיס האידאולוגי של התנועה הציונית , שניזונה במידה רבה מן החשיבה המודרנית של המאות ה 19 וה 20 והושפעה מאוד מפרקטיקות קולוני...
To the book