יש משהו מציצני , חודרני , בזווית הראייה הזמינה כל כך של אמנות המופע . לנגד עיניו של הצופה נחשפים מצבי קצה , כגון אובדן , החלפת זהות , סכנה , פחד , כאב , בדידות , חוסר אונים , מבחני אמון , התנסויות הבוחנות את סף הרצון והיכולת , את גבול המעורבות , המחויבות והאתיקה האישית . כאשר האמן משתמש בחומרי הגוף נפש שלו וחושף את עצמו , המבט של הצופה מאבד את תומתו . אבל בה בעת נקשר המבט שלו בקצהו למושא ההתבוננות ; הוא לא מצליח להתנתק . תאונת דרכים , טיפול נמרץ , חדרי לידה , שדה קרב הן סיטואציות השואבות אל הכאן והעכשיו , מעוררים תחושת דחיפות , מתפיחים את העורקים בגאות של יצר , חיים ותשוקה . ככל שיתמקד המבט , ככל שיאפשרו אמצעי הראייה קבלת דימוי פרטני , רב ממדי , וחדירה עמוקה יותר , תתעצם תחושת הדחיפות גם ביחס לפעולות יומיומיות ופעוטות כמו גירוי , חסר או סתם בכי של תינוק , אימפולס של עצב או צחוק , נשימה או הלמות הלב . דרמה עצומה מתרחשת במציאות אפורה והשגרתית של היומיום , זו הנתפסת בעין בלתי מזוינת וזו הנשקפת מבעד לעדשות המיקרוסקופ . המאמץ הכרוך בנביטת הזרע , למשל , הוא פונקציה של לחצי התפיחה של הנבט . ל...
To the book