המאבק על הנהגת ועד-החירום

סכנת ההצהרה המשותפת היתה בבחינת "ריפוי בהלם" לוועד-החירום ולמנהיגות הציונית בארצות-הברית . התברר כי ברגע חמור זה לא עמד לרשות המנהיגות הציונית שום מנגנון מדיני יעיל , שאפשר להפעילו לסיכול מדיניות עוינת . ההצלחה מקורה בכמה סיכות ועיקרן ( 1 ) יהודים מתבוללים נושאי תפקידים בממשל הושפעו מן הידיעות על גורל יהודי אירופה והגיעו למסקנה כי יש לעשות משהו ; ( 2 ) רגישות הממשל כלפי תעמולה ציבורית עוינת , בייחוד לפני שנת בחירות . כמו כן נראה בבירור שמנהיגי הציונים פעלו ביחידות ( וייז , לבינטאל , וייסגאל ) וחסרו להם המיסוד והיעילות של קבוצת-השפעה פוליטית מאורגנת . לצד זאת הוכח בעליל כי בשילוב מאמצים יעיל , מתוך פנייה לנכונותם של יהודים ולא-יהודים בחוגי הממשל והתקשורת לעזור , אפשר גם אפשר להשפיע על מדיניות ארצות-הברית ולשנותה . הפחד שאחז רבים מן המנהיגים מפני עימות עם הממשל נמוג לאחר ההצלחה . צדקו אפוא החוגים שכונו "האקטיביסטים" שדרשו פעילות מדיניתציבורית נמרצת . מנהיגם הרב הד"ר אבא הלל סילבר התלבט בפעילות הזאת . בעקבות שתי מסקנות מרכזיות אלו התפתח מאבק פנימי לשינוי אופיו של ועד-החירום . עוד באמצע פ...  To the book