במציאות חיינו בעשור השני של המאה , 21-ה אחרי קרוב 2 , 500-ל שנות חינוך הומניסטי , דומה שהכול יודעים שכשאומרים "הומניזם" מתכוונים לכך שהאדם במרכז . יתר על כן , מאז ההכרזה האוניברסלית של האו"ם בדבר זכויות האדם ( 1948 ) ומאוחר יותר ההכרזה בדבר זכויות הילד , ( 1959 ) יש קונסנזוס רחב בציבור , שבליבת ההומניזם עומדים ערכי היסוד - כבוד האדם ושוויון ערך האדם , ושערכים אלה צריכים להיות נר לרגלי הכול , מגן הילדים ועד לאוניברסיטה , מבית המחוקקים ועד לפסיקות ז ' . ך עם זאת מעניין לגלות , שבמקביל לקונסנזוס הרחב הזה קיים קונסנזוס רחב בקרב חוקרים ותאורטיקנים של החינוך , שבמרבית בתי הספר , העשייה החינוכית רחוקה מלהיות הומניסטית . לאלה יש להוסיף עוד קונסנזוס , הפוך לקודם , בקרב מחנכים ומנהלי בתי ספר - שהחינוך הניתן בגני הילדים ובבתי הספר הוא , כמובן , הומניסטי ; ויש המוסיפים בתמיהה , "מה , אנחנו לא אנושיים " ? לאור ההסכמות והתמיהות האלה , ולמען אנשי חינוך ומנהלני חינוך , המבקשים להנהיג חינוך הומניסטי אך חסרים את הידע הנדרש , קיבלתי על עצמי , בפרק זה , להציג בתמציתיות את מאפייני היסוד של החינוך ההומניסטי...
To the book