בינתיים היתה השעועית שלי מצפה בקוצר רוח לעידודה ( אורך הערוגות השתולות הגיע בסך הכל לשבעה מילין , ( כי הזרעים הראשונים גדלו מאוד קודם שהושמו האחרונים בחיק האדמה ; ואמנם לא בנקל אפשר היה לדחות את העבודה . מה פשרו של עמל שקדני וקפדני זה , עמל הרקולס זה שבזעיר אנפין — לא ידעתי . התחלתי לאהוב את ערוגותי , ערוגות השעועית שלי , אף על פי שהיו מרובות מכפי צורכי . הן קשרוני אל האדמה , וכך מלאתי עוז כאנטיאום י . אבל על שום מה אני מגדל אותן בכלל ? רק אלוהים הוא היו דע . היתד , זו עבודתי המשונה כל ימות הקיץ — להביא לידי כך , שחלקת אד מה זו , שהוציאה עד כה רק מחומש עלה , אוכמניה ופרע , וכיוצא באלה פירות בר מתוקים ופרחים נעימים — תניב עתה מין זה של קטנית . מה בידי ללמוד מן השעועית ומה תלמד השעועית ממני ? אני מוקיר אותן , עודר את ערוגו תיהן , משגיח עליהן השכם והערב ; וזוהי עבודתי יום יום . עדין ורחב הוא העלה ויפה למראה . עוזרי בעבודה הם הטללים והגשמים המשקים אדמה יבשה זו , וכוח הפריון שבקרקע גופה , שברובה היא דלה ותשושה . אויבי הם התולעים , הימים הקרים , ובעיקר — המרטיטות . הללו כירסמו לי רבע אקר...
To the book